ימי החגים חלפו זה עתה, חג הפסח חג החרות, ויום העצמאות שצויין השנה בדגש על 60 שנות. באופן טבעי בחרנו אנו הח"מ, לשאול שאלות בנושא חרות ועצמאות יהודית-ישראלית כעת חיה, ולהשתדל לענות תשובות שאינן סיסמאות חגיגיות, אלא תשובות אמת.
חרות. החרות היהודית כידוע לנו שונה מכל חרות אחרת בעולם, זאת משום שכבר התואר יהודי היכן שנטה אוהלו, תמיד גרר אחריו התייחסות סביבתית שונה, לטוב ולרע. כך בפזורות אלפיים שנה, וכך היום כמדינה יהודית.
שתי סוגיות לבחינה לפנינו :
א. הפרט היהודי כבן-חורין בטוח ובוטח במדינתו ישראל.
ב. ישראל כמדינה עצמאית בטוחה ובוטחת בין אומות העולם.
א. היהודי בישראל. המושג בן-חורין הוא רחב מאוד והדמוקרטיה לכאורה אמורה לתת לו מענה חיובי. בן-חורין לעומק אמונתו היהודית, לתרבותו, מנהגיו, הצבעתו לכנסת וכד'. מובן שבן חורין כולל גם את האפשרות לנוע בבטחה בכל רחבי ארצך בלי חשש שזהותך היהודית היא מטרה לפיגוע, זהותך היהודית בלבד. שהרי לשם כך הוקמה המדינה היהודית, לתת בטחון ליהודים שנרדפו בכל ארצות חייהם.
והתשובה על כך, בהיבט הביטחון האישי אחרי 60 שנות עצמאות, לצערנו ברורה . איננו בני-חורין לטייל ביער לבד, איננו בני חורין לשלוח טיול בית ספר עם מורים ומדריכים בלבד, איננו בני חורין ללמוד בגן/בי"ס/אוניברסיטה, ללא גדרות סביבנו, איננו בני חורין יהודים להשאיר את הטרקטור בחצר סתם כך, איננו בני-חורין יהודים לבנות בהרים מתקן מים/חשמל/תקשורת ללא הגנה,איננו בני חורין יהודים שלווים ובוטחים לצאת לקניות בסופר וכן אלף ואחת דוגמאות שהמושג בן-חורין בארצו לא חל עלינו. היותנו יהודים בארצנו האחת לא מבדיל אותנו במאומה מחשש היהודי להתנכלות בפרנקפורט, בואנוס-איירס, ניו-יורק, פאריז. כאן ובכל המקומות הללו תמצא יהודים המציצים בחשש מאחורי גבם מהסיבה האחת, הם יהודים. בהיבט האישי, 6 מיליון יהודיה של ישראל נהנים מההוויה הישראלית, דוברים בשפה העברית, וכן הלאה היבטי חיים הנכונים ליהודים בישראל בלבד. בהיבט הביטחון האישי האמור לתת תחושת בן חורין מוחלטת, קיומה של ישראל לא פתר את בעיית הפרט, נהפוך הוא, בשישים שנותיה המצב הולך ומחריף.
ב. ישראל בין האומות. עצמאות של מדינה נמדדת במספר מדדים כמו עצמאות כלכלית, עצמאות חברתית עצמאות להחליט וכן הלאה.
עצמאות ישראל החלה בתנאים הקשים ביותר מהבחינות הללו, שכן מדובר היה בעם חרב ומרוסק שגם במצבו זה לא זכה לסימפאטיה סוחפת מצד מעצמות העולם דאז, המעצמות שעיצבו אותו אחרי המלחמה. עצמאות ישראל דאז היתה אפוא עניין של אומץ ורוח של קומץ מנהיגים יהודיים שאם לא היו עומדים לעם היהודי באותו רגע נתון, הוא היה שב ואובד בגלויות חייו. המנהיגים הללו ובראשם בן-גוריון, ניחנו בעצמאות פנימית למרות המצב ולא בגללו וככאלה יכלו להוביל עם דרך מכשולים עצומים שהמכשולים דהיום הם כעין וכאפס לעומת אותם המכשולים של ימי עצמאות ומלחמה ראשונים.
עברו שישים שנה, חל תהליך בהנהגה היהודית לאומית, בכל מפלגות השלטון ששורש תפיסתו שעצמאות ישראל היא על תנאי. תנאי שנהיה ממושמעים לאלו שנותנים לנו, שנהיה נחמדים במושגים של לונדון, פאריז, וושינגטון, שלא נגיב בסטירה אם דוקרים אותנו במחט, עצמאות על תנאי כפי שנתפסת בעיני מנהיגנו בדור האחרון . אין ספק, ישראל היום הרבה יותר עצמאית כלכלית מאשר היתה בשנותיה הראשונות, הרבה יותר הומוגנית מבחינת הרכב אוכלוסיה, אבל פחות עצמאית בדפוסי מחשבתה, בתפיסתה הלאומית. ישראל עצמאית במסגרת שהגויים הטובים אלינו (בתנאי ) יסכימו.
זה מהפך גדול, שינוי עצום בתפיסה הלאומית שלנו ולאזרחי ישראל זה מגולם בבדיחה העצובה שעדיף כבר להיות להם, המדינה ה-51.
לסיכום פרט ומדינה. בשנת ה-60 למדינת ישראל ברור שלא מימשנו את החזון הציוני בהיבט הפרט היהודי. חירותו נותרה מצומצמת כפי שהיתה בגולה ועדיין, משום היותו יהודי. מדינת ישראל דהיום הינה מעצמה כלכלית, טכנולוגית תרבותית ובאופן הפוך ויותר מתמיד מחזרת על פתחי שועי עולם, מבקשת חסות ומציעה אתנן תמורת החסות הזאת.
זה לא היה חלומם של מנהיגיה הראשונים, זה לא חלומם של אזרחיה דהיום אלא שכמו שציינו בדפי הדעה הקודמים שלנו, ישראל מובלת בדור האחרון ע"י מנהיגים שאיבדו חזון, כיוון ובטחון עצמי וכל חפצם להיות למעלה, כמעט לרבוץ שם קדנציה או שתיים, בעזרת ובחסות הריבון מבחוץ . ככאלה הם מעוקרים, תלויים כבובות על חוט, ומכאן נגזרים חרותינו האישית המוגבלת ומדיניותם הלא עצמאית בעליל.
חרות. החרות היהודית כידוע לנו שונה מכל חרות אחרת בעולם, זאת משום שכבר התואר יהודי היכן שנטה אוהלו, תמיד גרר אחריו התייחסות סביבתית שונה, לטוב ולרע. כך בפזורות אלפיים שנה, וכך היום כמדינה יהודית.
שתי סוגיות לבחינה לפנינו :
א. הפרט היהודי כבן-חורין בטוח ובוטח במדינתו ישראל.
ב. ישראל כמדינה עצמאית בטוחה ובוטחת בין אומות העולם.
א. היהודי בישראל. המושג בן-חורין הוא רחב מאוד והדמוקרטיה לכאורה אמורה לתת לו מענה חיובי. בן-חורין לעומק אמונתו היהודית, לתרבותו, מנהגיו, הצבעתו לכנסת וכד'. מובן שבן חורין כולל גם את האפשרות לנוע בבטחה בכל רחבי ארצך בלי חשש שזהותך היהודית היא מטרה לפיגוע, זהותך היהודית בלבד. שהרי לשם כך הוקמה המדינה היהודית, לתת בטחון ליהודים שנרדפו בכל ארצות חייהם.
והתשובה על כך, בהיבט הביטחון האישי אחרי 60 שנות עצמאות, לצערנו ברורה . איננו בני-חורין לטייל ביער לבד, איננו בני חורין לשלוח טיול בית ספר עם מורים ומדריכים בלבד, איננו בני חורין ללמוד בגן/בי"ס/אוניברסיטה, ללא גדרות סביבנו, איננו בני חורין יהודים להשאיר את הטרקטור בחצר סתם כך, איננו בני-חורין יהודים לבנות בהרים מתקן מים/חשמל/תקשורת ללא הגנה,איננו בני חורין יהודים שלווים ובוטחים לצאת לקניות בסופר וכן אלף ואחת דוגמאות שהמושג בן-חורין בארצו לא חל עלינו. היותנו יהודים בארצנו האחת לא מבדיל אותנו במאומה מחשש היהודי להתנכלות בפרנקפורט, בואנוס-איירס, ניו-יורק, פאריז. כאן ובכל המקומות הללו תמצא יהודים המציצים בחשש מאחורי גבם מהסיבה האחת, הם יהודים. בהיבט האישי, 6 מיליון יהודיה של ישראל נהנים מההוויה הישראלית, דוברים בשפה העברית, וכן הלאה היבטי חיים הנכונים ליהודים בישראל בלבד. בהיבט הביטחון האישי האמור לתת תחושת בן חורין מוחלטת, קיומה של ישראל לא פתר את בעיית הפרט, נהפוך הוא, בשישים שנותיה המצב הולך ומחריף.
ב. ישראל בין האומות. עצמאות של מדינה נמדדת במספר מדדים כמו עצמאות כלכלית, עצמאות חברתית עצמאות להחליט וכן הלאה.
עצמאות ישראל החלה בתנאים הקשים ביותר מהבחינות הללו, שכן מדובר היה בעם חרב ומרוסק שגם במצבו זה לא זכה לסימפאטיה סוחפת מצד מעצמות העולם דאז, המעצמות שעיצבו אותו אחרי המלחמה. עצמאות ישראל דאז היתה אפוא עניין של אומץ ורוח של קומץ מנהיגים יהודיים שאם לא היו עומדים לעם היהודי באותו רגע נתון, הוא היה שב ואובד בגלויות חייו. המנהיגים הללו ובראשם בן-גוריון, ניחנו בעצמאות פנימית למרות המצב ולא בגללו וככאלה יכלו להוביל עם דרך מכשולים עצומים שהמכשולים דהיום הם כעין וכאפס לעומת אותם המכשולים של ימי עצמאות ומלחמה ראשונים.
עברו שישים שנה, חל תהליך בהנהגה היהודית לאומית, בכל מפלגות השלטון ששורש תפיסתו שעצמאות ישראל היא על תנאי. תנאי שנהיה ממושמעים לאלו שנותנים לנו, שנהיה נחמדים במושגים של לונדון, פאריז, וושינגטון, שלא נגיב בסטירה אם דוקרים אותנו במחט, עצמאות על תנאי כפי שנתפסת בעיני מנהיגנו בדור האחרון . אין ספק, ישראל היום הרבה יותר עצמאית כלכלית מאשר היתה בשנותיה הראשונות, הרבה יותר הומוגנית מבחינת הרכב אוכלוסיה, אבל פחות עצמאית בדפוסי מחשבתה, בתפיסתה הלאומית. ישראל עצמאית במסגרת שהגויים הטובים אלינו (בתנאי ) יסכימו.
זה מהפך גדול, שינוי עצום בתפיסה הלאומית שלנו ולאזרחי ישראל זה מגולם בבדיחה העצובה שעדיף כבר להיות להם, המדינה ה-51.
לסיכום פרט ומדינה. בשנת ה-60 למדינת ישראל ברור שלא מימשנו את החזון הציוני בהיבט הפרט היהודי. חירותו נותרה מצומצמת כפי שהיתה בגולה ועדיין, משום היותו יהודי. מדינת ישראל דהיום הינה מעצמה כלכלית, טכנולוגית תרבותית ובאופן הפוך ויותר מתמיד מחזרת על פתחי שועי עולם, מבקשת חסות ומציעה אתנן תמורת החסות הזאת.
זה לא היה חלומם של מנהיגיה הראשונים, זה לא חלומם של אזרחיה דהיום אלא שכמו שציינו בדפי הדעה הקודמים שלנו, ישראל מובלת בדור האחרון ע"י מנהיגים שאיבדו חזון, כיוון ובטחון עצמי וכל חפצם להיות למעלה, כמעט לרבוץ שם קדנציה או שתיים, בעזרת ובחסות הריבון מבחוץ . ככאלה הם מעוקרים, תלויים כבובות על חוט, ומכאן נגזרים חרותינו האישית המוגבלת ומדיניותם הלא עצמאית בעליל.
תגובה 1:
לצערי עדיין לא הגענו לחירות ועצמאות, אבל הרושם הוא כרגע שאם פעם נלחמנו על עצמאותינו כנגד גורמים שבחוץ - כעת אנחנו צריכים גם להילחם בו מבית.
הוסף רשומת תגובה