דף מס' 5 , בין חרות לעצמאות

ימי החגים חלפו זה עתה, חג הפסח חג החרות, ויום העצמאות שצויין השנה בדגש על 60 שנות. באופן טבעי בחרנו אנו הח"מ, לשאול שאלות בנושא חרות ועצמאות יהודית-ישראלית כעת חיה, ולהשתדל לענות תשובות שאינן סיסמאות חגיגיות, אלא תשובות אמת.
חרות. החרות היהודית כידוע לנו שונה מכל חרות אחרת בעולם, זאת משום שכבר התואר יהודי היכן שנטה אוהלו, תמיד גרר אחריו התייחסות סביבתית שונה, לטוב ולרע. כך בפזורות אלפיים שנה, וכך היום כמדינה יהודית.
שתי סוגיות לבחינה לפנינו :
א. הפרט היהודי כבן-חורין בטוח ובוטח במדינתו ישראל.
ב. ישראל כמדינה עצמאית בטוחה ובוטחת בין אומות העולם.
א. היהודי בישראל. המושג בן-חורין הוא רחב מאוד והדמוקרטיה לכאורה אמורה לתת לו מענה חיובי. בן-חורין לעומק אמונתו היהודית, לתרבותו, מנהגיו, הצבעתו לכנסת וכד'. מובן שבן חורין כולל גם את האפשרות לנוע בבטחה בכל רחבי ארצך בלי חשש שזהותך היהודית היא מטרה לפיגוע, זהותך היהודית בלבד. שהרי לשם כך הוקמה המדינה היהודית, לתת בטחון ליהודים שנרדפו בכל ארצות חייהם.
והתשובה על כך, בהיבט הביטחון האישי אחרי 60 שנות עצמאות, לצערנו ברורה . איננו בני-חורין לטייל ביער לבד, איננו בני חורין לשלוח טיול בית ספר עם מורים ומדריכים בלבד, איננו בני חורין ללמוד בגן/בי"ס/אוניברסיטה, ללא גדרות סביבנו, איננו בני חורין יהודים להשאיר את הטרקטור בחצר סתם כך, איננו בני-חורין יהודים לבנות בהרים מתקן מים/חשמל/תקשורת ללא הגנה,איננו בני חורין יהודים שלווים ובוטחים לצאת לקניות בסופר וכן אלף ואחת דוגמאות שהמושג בן-חורין בארצו לא חל עלינו. היותנו יהודים בארצנו האחת לא מבדיל אותנו במאומה מחשש היהודי להתנכלות בפרנקפורט, בואנוס-איירס, ניו-יורק, פאריז. כאן ובכל המקומות הללו תמצא יהודים המציצים בחשש מאחורי גבם מהסיבה האחת, הם יהודים. בהיבט האישי, 6 מיליון יהודיה של ישראל נהנים מההוויה הישראלית, דוברים בשפה העברית, וכן הלאה היבטי חיים הנכונים ליהודים בישראל בלבד. בהיבט הביטחון האישי האמור לתת תחושת בן חורין מוחלטת, קיומה של ישראל לא פתר את בעיית הפרט, נהפוך הוא, בשישים שנותיה המצב הולך ומחריף.
ב. ישראל בין האומות. עצמאות של מדינה נמדדת במספר מדדים כמו עצמאות כלכלית, עצמאות חברתית עצמאות להחליט וכן הלאה.
עצמאות ישראל החלה בתנאים הקשים ביותר מהבחינות הללו, שכן מדובר היה בעם חרב ומרוסק שגם במצבו זה לא זכה לסימפאטיה סוחפת מצד מעצמות העולם דאז, המעצמות שעיצבו אותו אחרי המלחמה. עצמאות ישראל דאז היתה אפוא עניין של אומץ ורוח של קומץ מנהיגים יהודיים שאם לא היו עומדים לעם היהודי באותו רגע נתון, הוא היה שב ואובד בגלויות חייו. המנהיגים הללו ובראשם בן-גוריון, ניחנו בעצמאות פנימית למרות המצב ולא בגללו וככאלה יכלו להוביל עם דרך מכשולים עצומים שהמכשולים דהיום הם כעין וכאפס לעומת אותם המכשולים של ימי עצמאות ומלחמה ראשונים.
עברו שישים שנה, חל תהליך בהנהגה היהודית לאומית, בכל מפלגות השלטון ששורש תפיסתו שעצמאות ישראל היא על תנאי. תנאי שנהיה ממושמעים לאלו שנותנים לנו, שנהיה נחמדים במושגים של לונדון, פאריז, וושינגטון, שלא נגיב בסטירה אם דוקרים אותנו במחט, עצמאות על תנאי כפי שנתפסת בעיני מנהיגנו בדור האחרון . אין ספק, ישראל היום הרבה יותר עצמאית כלכלית מאשר היתה בשנותיה הראשונות, הרבה יותר הומוגנית מבחינת הרכב אוכלוסיה, אבל פחות עצמאית בדפוסי מחשבתה, בתפיסתה הלאומית. ישראל עצמאית במסגרת שהגויים הטובים אלינו (בתנאי ) יסכימו.
זה מהפך גדול, שינוי עצום בתפיסה הלאומית שלנו ולאזרחי ישראל זה מגולם בבדיחה העצובה שעדיף כבר להיות להם, המדינה ה-51.
לסיכום פרט ומדינה. בשנת ה-60 למדינת ישראל ברור שלא מימשנו את החזון הציוני בהיבט הפרט היהודי. חירותו נותרה מצומצמת כפי שהיתה בגולה ועדיין, משום היותו יהודי. מדינת ישראל דהיום הינה מעצמה כלכלית, טכנולוגית תרבותית ובאופן הפוך ויותר מתמיד מחזרת על פתחי שועי עולם, מבקשת חסות ומציעה אתנן תמורת החסות הזאת.
זה לא היה חלומם של מנהיגיה הראשונים, זה לא חלומם של אזרחיה דהיום אלא שכמו שציינו בדפי הדעה הקודמים שלנו, ישראל מובלת בדור האחרון ע"י מנהיגים שאיבדו חזון, כיוון ובטחון עצמי וכל חפצם להיות למעלה, כמעט לרבוץ שם קדנציה או שתיים, בעזרת ובחסות הריבון מבחוץ . ככאלה הם מעוקרים, תלויים כבובות על חוט, ומכאן נגזרים חרותינו האישית המוגבלת ומדיניותם הלא עצמאית בעליל.

דף מס' 4 , נוער, חינוך וערכים

דף 3 שראה אור לפני שבועיים ימים, התייחס לאובדן הערכים בחברה הישראלית הבוגרת כשהסיבות לכך מקורן מלמעלה, מממשלות ישראל, נבחרי העם, המשפט והתקשורת, ומחלחלות אלינו האזרחים.
דף 4 שלפניכם הוא פועל יוצא והמשך לרעיון המרכזי והוא יעסוק יותר בנוער שלנו, שהתסמינים הרעים לעיל (דף 3 ), מקבלים אצלו ביטוי רע וכואב עוד יותר.
עם ישראל נעצר מלכת, אבד החזון, אבדה המנהיגות הערכית, איש לנפשו ולדרכיו. ההונאות הפוליטיות שידענו בדור האחרון ובסדר גודל לאומי, הקשורות למסירת סיני, ההכרה באש"פ וחימושו, העקירה - הונאות אלו לא היו יכולות להתממש בכל דמוקרטיה מערבית אחרת. הן שגרמו לבכי בצד האחד, צחוק בצד השני, ומנקודה זו הפיצול, ההתרחקות, הציניות שפשתה בנו, הייאוש, כל הונאה ושקר, לגיטימיים וכשרים.
כשעם נעצר ילדיו נעצרים עימו. אלה מביטים סביב ומתרגמים את השינוי שעובר על הבוגרים לאופיים הצעיר: אלימות הזרוע, חוסר סובלנות, נהנתנות ריקם, עולם חלול. אי אפשר לה למדינה שהתקלקלה להותיר שמורת טבע בדמות הדור הצעיר שהרי חוליה אל חוליה קשורה.
נוער כזה יהיה פחות נכון לקשב, קליטה, הבנה, כיבוד הזולת. ילמד פחות, פחות יטייל, פחות יהיה נכון למוריו ומחנכיו, פחות ידע דעת וישכיל.
יחד עם זאת ברור לנו הח"מ שהנוער של היום, כפרטים וכקבוצת גיל, אינו נופל במאום ביכולות הטמונות בו מאותו נוער נפלא שלחם, הקים את המדינה ובנה אותה בשנותיה הראשונות. היו אז חזון ומשימות למלא, ונוער וצעירים יהיו תמיד הראשונים להירתם. בעת כזו הנוער נכון למשמעת מחנכיו, שואף ללמוד ולהרחיב דעת, ור' חתני פרס נובל האחרונים שיצאו מאיתנו בשנים האחרונות, נוער של הימים ההם. אנו שבים אפוא היום לעם המלא יותר בחומר וריק יותר בהיבט הרוח. שלא תיפול טעות חלילה, אנחנו עם איכותי וטוב בעל פוטנציאל אנושי גבוה אך מאידך ללא מטרות משותפות שמחברות ומתיכות את הפרטים ליחידה אחת. באווירה כזו הנוער מתפרק לחלקיו, פורק עול, סרבן וממאן, ובוודאי שאינו מבריק בלימודיו. הוא יוצא פחות ופחות במסגרת הבית-סיפרית לטיולים ברחבי הארץ, תנועות הנוער מידלדלות, האווירה בבתי הספר היא יותר השכלה ופחות חינוך.
ותהליך זה אינו מנותק בשמץ ממה שעובר על הוריו, ומהרוח שנושבת אל ההורים מהנהגתם הלאומית-פוליטית.
כיצד מציבים חזון ומשימה לפני מדינה שאך זה קמה וכבר נעצרה מלכת ?
יש הטוענים: חזון מתממש ותם, חזון אינו לנצח, יש להציב חזון עפ"י המציאות. עתה הזמן לחזון חברתי-כלכלי, חזון קליטת עלייה, והעיקר בשנים האחרונות, חזון השלום עם הסביבה הערבית העוינת, דהיינו להקדיש את כל מאוויינו בחומר וברוח למשימה הזו.
חזון חברתי-כלכלי קשה להניע בחברה שבעה ברובה, המניחה משימות כאלה לגופים הממשלתיים האמונים על כך. חזון השלום אינו חזון שתלוי רק בנו, חזון השלום תלוי במידה רבה בצד השני, בשיתוף הפעולה, ואם אין שיתוף פעולה אזי החזון היפה יכול להפוך פניו ולהיות למכוער, מהתל ופוגע. אמת, בתי הספר עושים רבות לקירוב, להכרות, למפגשי ילדים ונוער יהודים וערבים, אלא שפיגוע אחד הופך את הקערה על פיה. במצב השביר ובאווירה הזו, משימת בתי הספר בהנחלת חזון השלום לנוער, הופכת להיות כמעט בלתי אפשרית, מתסכלת ואולי נלעגת לצערינו.
לפיכך הח"מ, אנשי עמל והתיישבות, אינם נרתעים מלהציע כווני מחשבה ואלטרנטיבות.
לשם שינוי, מפגשי נוער משבטי ישראל שעדיין לא הותכו לעם אחד. מפגשים בקיבוצים, בבני-ברק, בת"א, בעפרה, בנהלל, באור-עקיבא. להיפגש ולדעת. אנחנו מכירים זה את זה דרך כותרות, סטיגמות, דעות קדומות, הכרות בעיקרה שלילית, שרק השרות הצבאי המחנך, מאזן אותה מעט ומאוחר מידי.
לחדד לנוער את שורשינו ההיסטוריים כאן שמתחילים לפני 3000 שנה לערך וכל גל עליה וכיבוש יהודי, נובע מהם..
לדבר ולעסוק יותר בחינוך, ופחות בהשכלה. חינוך מתוקן מוביל מאליו להשכלה משופרת, אינך יכול להנחיל השכלה לצעירים אבודים, שאינם מודעים ואינם אשמים בערכים השליליים שספגו מסביבתם הבוגרת.
שלום. כל עוד אנחנו במסע הזה, אל לנו לשתף את הנוער ולטעון אותו בסיסמאות שמתנפצות בפניו. המסע הרי מהמר, מקיז דמים, ערמומי, מייאש לעיתים. הבה נמנע מהנוער את המסע/חזון בין האמת והשקר עד שתתברר מהותו באופן הבהיר ביותר. טנגו השנאה-אהבה הזה,מזיק לנוער שלנו.
אמת. אך ורק אמת להנחיל לנוער שלנו. גם אם היא קשה ותובעת. נוער נענה לאמת ולאתגרים שהיא מציבה בפניו ויופיו ניבט מהם, כפי שהדורות האחרונים הוכיחו.

וועדת המעקב לבחינת מימש ערכי הציונות, כפר יהושע.

דף מס' 3, ערכים חינוך ופוליטיקה.

הערכים והחינוך וקודי ההתנהגות שלנו, עברו שינוי לרעה לצערנו, והיום אנחנו עם שונה בתכלית משהיינו אך לפני דור לערך.
זו הסיבה שאנחנו הח"מ נזעקים לנושא החשוב הזה, ערכים וחינוך, שהרי רוח-עם טובה תישא אותו אל-על אפילו הוא דל בחומר. לחילופין, רוח-עם רעה ומרירה יכולה למוטט אותו הגם שהוא עטוי בשר רב ומחלצות ושבע ובכ"ז הוא מביט למראה וצופה לעתיד, וירא את שהוא רואה...
ערכים וחינוך איננו יכולים להטיל אותם על סקטור ההוראה וההשכלה המתייחס לדור הצעיר בלבד. נהפוך הוא. ערכים וחינוך מתחילים אצלנו הבוגרים כשכבת גיל מובילה, ואילו אותנו מנהיגה ומכוונת ההנהגה הלאומית לטוב ולרע . מנהיגות לאומית - ממשלות וכנסות-ישראל לצידן, אנשי המשפט הבכירים, אנשי הרוח, התקשורת וכל מי נגיש ונושא דברו אל הציבור.
60 שנות עצמאות מאפשרות לנו היום להביט על המנהיגות הערכית דאז, ולזו של הדור האחרון, ומן ההבדלים העמוקים להקיש על התהליך הרע שהתחולל אצלנו.
מה בין ערכי ההנהגה בשנים הראשונות, לערכיה בדור האחרון, שדירדרה הכל וזרעה ייאוש. שהסימפטום המובהק של התהליך הוא האמירה הרווחת היום: "אני לא אלך להצביע, ממילא יעשו המנהיגים לעצמם, ממילא ישקרו אותי"! וזו תחילתה של ההתדרדרות.
צעירינו מתחמקים מגיוס, אדם לאדם זאב, אפס סולידריות וערבות הדדית, אדם עושה לביתו ותו-לא. אלף ואחת דוגמאות למשב רוח רע המתחיל מלמעלה והופך לרוח קדים, ככל שהיא יורדת לעם.
לבד מהנהנתנות הפומבית והצורמת של ההנהגה המנותקת והמתנשאת, נטשטשה אצלם ההבחנה בין האמת והשקר, ובין זה לזה כבר אינם מבחינים.
נעלמה היתד האידיאולוגית למפלגות המובילות. אין מצע למעשה, נותרה רק איכות השיווק משום שממילא למחרת ההבטחות אין כוונה לקיים דבר, אלא לטבול אצבע בזרם ולהחליט.
תשאלו, מה למצע פוליטי ואידיאולוגיה עם ערכים וחינוך ?! שבהיותך מנהיג עם ערכים ואמת, ואתה דבק ומשתדל להם - אתה משדר משהו טוב לעם, גם לאלו שלא בחרו בך. העם מעריך מנהיג ומחנך, ומאמץ את האמת כמוטו חייו הוא. מהרגע שמנהיגינו הפכו עצמם לסוחרי דעות, ואותנו לבאי השוק הסהרורי הזה, אזי הסחורה רקובה, לעיתים האריזה ריקה, וכן הלאה דוגמאות רעות.
בן-גוריון איש נוקשה ואכזר לעיתים, אך לפניו ניצב עמוד האש שלו וכל העם ראה את המנהיג והחזון ונרתם למסע. לא ניתן להגיד כך על מי מהמנהיגים בדור האחרון, המנהיגים משתי המפלגות הגדולות, שהפכו לשלוש ולימדו אותנו תוך כדי פיצול "קומבינה" מה היא.
הרוח הרעה הנושבת מלמעלה היא רוח חינוכית-ערכית למעשה והיא נטמעת בנו אם נרצה ואם לא. היא משפיעה על הסביבה כולה ומנשבת אפילו במסדרונות בתי הספר: קומבינה, תחמנות, "כל דאלים גבר". כל שאנו מנסים למנוע מהילדים שלנו ואין בכוחנו לעשות, כי לא מאיתנו הדבר.
הבחנה זו קשה למעשה. לכאורה כמו סותמת את הגולל על חלומותינו למדינה ראויה ומתוקנת. (עם, ככל שיהיה טוב ויש לו הנהגה קלוקלת ומקלקלת, סופו שתגרור אותו לתהומות). אין רואים פסיפס אנשים שונים במהותם במפלגות ההנהגה השונות. אין דמות ערכית וחינוכית שאפשר ללכת אחריה לבטח ובדרך הישר.
אלא שהדברים לא כך. תיתכן בהחלט מהפכה ערכית שהעם יוביל ! הצבעה מאסיבית למפלגות הקצה הקטנות, האידיאולוגיות, מימין ומשמאל, אלו שלא צברו שומנים ואנשים שכל חלומם הוא עמדה ושררה. תהא זו הפגנתנו האחת והיחידה במקום הכי רגיש, בקלפי. רק ניקוי האורוות ולו לקדנציה אחת תוציא את הרעלים ממפלגות השלטון, תחזיר אותן לעם, תשיב להן ערכים של אמת, ומכאן הדרך לתיקון בוא תבוא. והרי זו ראשית טובה עבורנו, ועל המסד הזה אנחנו מבקשים לשוב ולהלך, לשוב ולחנך, בארצנו הטובה מאד.
וועדת המעקב לבחינת מימוש ערכי הציונות – כפר יהושע

, דף מס' 2 לשאלת המיעוט הערבי במדינת ישראל.

המיעוט הערבי-מוסלמי החי עימנו כאן, אינו מפסיק להעסיק אותנו, ולא בכדי.
60 שנה אחרי קום המדינה הוא מזוהה ומזדהה במידה רבה עם ארצות ערב הסובבות את ישראל ומחזיקות אותנו בעירנות קיומית, הקזת דם כזו או אחרת (נכון לעכשיו, מצרים מהווה בסיס להעברת נשק לעזה, לבנון בסיס לחיזבאללה ) ואווירה של עויינות.
כפועל יוצא, ההזדהות של המיעוט הזה עם סמלי המדינה וריבונותה לא ממש נטמעה בציבור הערבי למרות היותם אזרחיה ולמרות רווחתם הכלכלית היחסית במרחב. כל היתרונות הללו ויותר לא "קנו" את ליבם, והם אינם עימנו באותו חזון ובאותה דרך.
הן רשויות המימשל היהודיות והן הרשויות המוניציפאליות והמוסדות הערבים במדינה מבינים את העובדות הללו, ומעבר למילים היפות הנישאות מעל הבמות, מתנהל מאבק ממשי על תפיסת קרקעות ואחיזה בשטח כמו אין ריבון ושליט במדינה הזו. כלי "המלחמה" כאן הם הקמת ישובים (יהודים) זחילת בנייה (ערבים), שטחי מרעה , מים וכן הלאה. וכמו נדמה שמלחמת השחרור לא ממש הסתיימה לפני 60 שנה, היא חיה ובועטת ברבדים אחרים של חיינו, ומחריפה יותר ויותר.
על רקע המצב הזה שהוצג בכותרות בלבד, ותוך דחייה חד-משמעית ומראש של נטילת אחריות ואשמה יהודית על כתפינו כפי שמגזרים ידועים ומסויימים בחברה היהודית נוהגים לעשות, מגישה "וועדת המעקב הציונית, כפר יהושע" בדף מס' 2 את עמדותיה לגבי היחס לערביי ישראל בנושאים הקיומיים לעתיד מדינת ישראל.
ראשית הבהרה. ההתייחסות להלן תהיה לציבור הערבי כציבור ולא כפרטים. יש בכך מידת עוול לאזרחים ערבים המבקשים בכל מאודם להשתלב במדינה אבל אין להם השפעה בונה, הם אינם ממלאים איצטדיונים, ומשום כך הם מהווים משקל שולי במגמה העיקרית, וצר לנו על כך.
ציבור ערביי ישראל אינו מכיר במדינה ואינו מוקיר אותה! הוא חי בה כי כך נכפה עליו לפני 60 שנה כאמור והוא מפיק את המיטב היחסי ממנה. די אם נזכיר כמשל את סירובה של אום-אל-פחם להצטרף למדינה הפלשתינית המוצעת להם בלי לעקור ולו בית ערבי אחד. זאת משום שהמנגנון היהודי טוב להם, עטינים שופעי חלב, יש לנצלם עד תום, עד המהפך הלוחמני העתידי.
אי הכרה ואי הוקרה אנחנו מזהים כל יום חולין בחיינו, צא וראה מהדברים הפשוטים לכאורה ; זבל ואשפה סביב הישובים הערבים, עיקר הגנבות החקלאיות וההשחתה בשטחים הפתוחים, הצתה בזדון, כריתה פראית, תרבות הנהיגה וכן הלאה דוגמאות המצביעות על מידה של מרי, זילזול בוטה, ואי הזדהות עם כל אשר יקר לנו, היהודים.
עם השנים הבחין הציבור הערבי ש"השד היהודי" לא נורא ומסיבותיו שלו נמנע להתעמת גם כשהדין והחוק תובע זאת, ובכך נפער פתח עצום להשתוללות בנייה הן בנגב והן בגליל. בנייה היא כלי שאין שני לו בקביעת טאבו ובעלות. העובדות אכן מקבלות ממשות יומיומית, ישובים ערבים גולשים על גדותיהם, אחרים מתפתחים מבית או שניים, והחוק חושש להתערב. ממשלות ישראל ממליצות להיזהר ולשמור מרחק והמציאות העכורה לא נעלמת כמובן, נהפוך הוא, היא צוברת כוח, גדלה ותופחת, ותופסת תאוצה.
לסיכום. וועדת המעקב הציונית, כפר יהושע, מזהה במדינת ישראל שני כוחות המושכים לכיוונים מנוגדים וסופם קריעה. לאור זאת קוראת וועדת המעקב הציונית לפוליטיקאים מכל המפלגות היהודיות, להוציא ראשם מהחול ולהביט נכוחה אל העתיד והמציאות. לפעול כריבון כלפי כל מי העוין מהמגזר הערבי הנוגס בריבונותינו בכוונה תחילה ובמחשבות זדון. שאם לא כך יעשו הפוליטיקאים וימשיכו במנהגם הנלוז לגלגל אחריות מקדנציה לקדנציה, סופם שימחזרו את מלחמת העצמאות 1 ל- 2 , כפי שמיחזרו את מלחמת לבנון, ולא לכך פנינו, כל העם כולו.
בברכת טוב לעם ישראל וארץ-ישראל
וועדת המעקב לבחינת מימוש ערכי הציונות בארץ-ישראל.